מסעותיי בעקבות אלוהים

כתה ב' או ג', אני שבה הביתה עם תהייה מהותית לגבי החומר שנלמד בשיעור תורה בבית-ספר. אנחנו קוראים שם סיפורים שהמורה אומרת שהם ההיסטוריה של העם שלנו, אבל יש דמות מוזרה ויוצאת דופן שאת השם שלה כמו שנכתב בספר "יהוה", אסור לציין. אומרים לנו שהוא ברא את השמים ואת הארץ, שאין לו צורה, שהוא כל יכול, הוא דורש מהאנשים דברים מוזרים כמו לבנות תיבות ענק ומזבחים, הוא מדבר עם חלק מהדמויות כאילו הוא דמות אנושית וחיצונית להם, לפעמים מצ'פר ולפעמים מעניש. בתוך תרבות הניינטיז החילונית-רציונאליסטית שגדלתי בה, אני מתחילה לפתח ספקות לגבי הסיפור ה"היסטורי" הזה. אני פונה לאבא שלי בשאלה, "האם יש אלוהים?" הוא עונה לי חד וחלק: "לא. זה סיפור, המצאה, אגדה. יש אנשים שמאמינים באלוהים והם נקראים דתיים, הם שונים מאיתנו." ההורים שלי הם הסמכות האלוהית עבורי, כמובן שאני מפנימה היטב את דבריו של אבי. גם בבית הספר אף מורה לא נותנת לנו אף סיבה להאמין בקיומו של ה', הן בעיקר מרחיקות אותנו ממהותו בסיפורים שהן מאלצות אותנו לשנן ולהקיא בבחינות.

בית הוריי ברעננה סמוך לבית כנסת מרכזי, כך שנוף ילדותי כולל דתיים רבים המהלכים ברחובות. חלקם נראים אנשים נחמדים בסה"כ, אבל הם באמת שונים מאיתנו בלבוש שלהם, בגודל המשפחות שלהם, הם גם לומדים בבתי ספר אחרים וכששואלים לשלומם הם עונים "ברוך השם", תשובה שזרה ללשון החילונית של משפחתי. כנערה אני לומדת לזלזל באותם אנשים שונים, על כך שהם קונים את סיפורי ההבל האלה על אלוהים ושבגללם חבריי ואני במצור בימי שישי בערב בעיר ישנונית ושומרת שבת, לפחות עד שיהיה לנו רישיון נהיגה. אפילו חנות פתוחה בשביל לקנות קופסת סיגריות אי אפשר למצוא ברחוב אחוזה ה"ראשי" והשומם.

כנערה רגישה מאוד שגדלה אל תוך תודעת הנפרדות הזאת של "אנחנו" ו"הם" וללא אלוהים לצידי, אני סובלת מאוד וגם הדברים הקדושים והיצירתיים שמהווים מפלט של אושר עבורי כמו ריקוד, כתיבה, מוזיקה וספרות, הופכים בתורם למשימות שיש לכבוש. כל עוד האמונה שיש מחנות שונים מפקדת על הוייתי, לא במודע, אני בתחרות תמידית מבלי להבין שהיא השתקפות בבואתי, שאני נלחמת בעצמי. כך אני נעשית עבד למיינד האובססיבי, השיפוטי והפרפקציוניסטי שלי ולהתנהגויות המכאיבות שהוא מכתיב לי, ביניהם הרעבה עצמית מאוכל אך בעיקר מאהבה ומקשר אנושי, שאורכת כשנה ומשאירה אותי צללית חסרת חיות. בגיל 18, מתוך דיכאון תהומי, אני מבינה שאני הולכת הישר אל זרועות המוות וכמו בהינף יד אלוהים מפיח בי את כוח האש המשלהבת והבלתי מוסברת לשקם את עצמי, לחזור לאכול, להמשיך לרקוד. אך אותה אש לוחמנית כשהיא אחוזה בתודעת הפירוד, שוב ושוב גורמת לי לשרוף את עצמי בהתאמצות המוגזמת להיראות, להיות הכי נכונה, הכי טובה, הכי מוכשרת וכך הכי רחוקה מלהיות מאושרת.

בגיל 23 אני נפרדת מבן זוג שהביא הרבה נוחות לחיי ומעט מאוד קירבה ואינטימיות. אני נקראת להשהות את חיי כפי שאני מכירה אותם ומחליטה לטוס למסע בהודו בו אני מגלה את טעם החופש. אני הולכת וקורנת החוצה צדדים בי שמפתיעים גם אותי. אף פעם לא הכרתי את עצמי כזו טבעית ונטולת גינונים. בארץ אנשים תפסו אותי כביץ', כאן תופסים אותי כמלאכית חייכנית. הטבע המשתנה נגלה בקסמיו לעיניי ואני פועמת ומתהווה כל רגע מחדש יחד איתו. על ראש הר מופלא בוואטה-קאנאל, לראשונה בחיי אלוהים מתגלה בפניי בעקבות אכילת כמות בלתי ידועה של פטריות פסילוסיבין. איזה פחד! אני מאבדת שליטה לחלוטין – שליטה בעצמי שהיתה עד אז מנגנון הויסות וההגנה העיקרי שהכרתי. כמה מוזר, אנשים מדברים מחוץ אלי ואני שומעת אותם בתוך הראש שלי, העננים רחוקים אבל אני בתוכם. הצחוק מתפרץ והופך לבכי שהופך לצחוק שהופך לפיפי! כל הגבולות שעמלתי כל-כך כדי לבנות כל חיי, מתנפצים אל מול עיניי ומתמזגים בעננים. הגוף נחווה כתחושה עצומה, קיימת, אינסופית, הוא חלק מרשת עצומה לכל שסובב אותו. ואיפה אבי שאמר לי בכזה בטחון שאין אלוהים? בן רגע נופל מרום סמכותו ההורית-שמימית. משהו ישן בי מת ומישהי חדשה נולדת.

בהמשך אותו טיול אני עוברת כמה חוויות עוצמתיות שממשיכות להוכיח לי את קיומו של אלוהים. זה קורה במדיטציית ויפסנה, שבה אני ליטרלי רואה את כבלי התודעה שמכניסים אותי לחרדה ואת הכוח שנתון לי לשחרר את עצמי. בהמשך, אלוהים מביאה אותי לאללהאבד, לפסטיבל הקומבהמהלה ומטבילה אותי בגנגס כחלק מטקס היטהרות של מיליוני משתתפים הודים. אין לתאר את עוצמת האירוע הזה. אלוהים מראה לי את האומץ שלי לטייל לבד ביבשת זרה וענקית, מתגלה במפגש עם הטבע ועם בני אדם, בתחושת הכל-יכולות שאופפת אותי, בהתגברות על פחדיי שוב ושוב. יש אלוהים וזו רק ההתחלה שלנו יחד, אני יודעת בלב שלם ופתוח כשאני עולה למטוס במומביי בדרכי חזרה לתל-אביב.  

בתוך ים הניכור, הציניות והסטרס של העיר, אני שוב מאבדת את עצמי – כלומר את אלוהים. מחפשת את התשובות במחשבות של איך נכון לחיות, מחפשת את האהבה מחוץ אלי ומוצאת בני זוג שליבם אטום והם מנפצים את שלי. אני מוצאת מחלת עור כרונית ונעשית שפחה למלחמה בה. אני מתפרנסת ומשקיעה את זמני בפעילויות שמשעממות אותי, וממשיכה לחיות סביב א.נשים שמשקפים ביקורת, רכילות, תחרותיות וניכור כללי מהעולם ומצויים בתודעת "אנחנו והם". אבל אף אחד לא יוכל לקחת ממני את האיכויות של החוויות הקסומות ההן שנשמרו במאגר הזכרון, והן ממשיכות לרחף מעליי בגעגוע. אני ממשיכה לחפש אותה ואפילו מתבדה להאמין כי ייתכן שאלוהים נמצאת רק בהודו. בטיול השני שלי בחצי היבשת האשליה הזו מתפוצצת לי בפנים ואני רואה בעיקר שדים. הפעם אלוהים לא בהודו, לפחות לא בשבילי. אני סובלת ויודעת בתוכי שיש משמעות, שיש משהו אחר, יש משהו מעבר ולמרות אוקינוסים של ייאוש ממשיכה לשחות. בדרך נתקלת בכמה מורות מופלאות שמורות לי על מסלול ההיכרות העמוקה עם עצמי דרך טיפול מיינדפולנס, מדיטציה, יוגה וחומרים משני תודעה.

הדרך נטוות לפני ואני הולכת בה צמאה ומזיעה. צעד ועוד צעד על שביל ההיכרות עם עצמי שמבעד לשריונות, המסכות, ההרגלים, הסיפורים. פה ושם נגלים חריצים של אור ולרגע אני מזהה אותו. אני נעשית מאוד נחושה ומסורה לתרגולי החקר הפנימי עד שהלב קורא לחלוק אותם עם העולם. אני נעשית מורה ליוגה ומגלה אור חדש וזוהר. לראשונה בחיי אני מאוהבת בעבודה שלי, אני נוכחת בה לגמרי, היא התרופה שלי. כמה פשוט – לתת לאחרים את מה שאני רוצה לעצמי. אני ממשיכה לצעוד בדרך ומשילה מעליי תיקים כבדים: קשרים לא מיטיבים, התמכרויות, דפוסי חשיבה. אני גם מקבלת מתנות מפתיעות מהחיים כמו בן-זוג שיש לי איתו קשר נשמתי עמוק ובעצמו חוקר את פנימיותו כדרך חיים. אבל יוגה היא דרך רוחנית וחלילה לא דת! יש אזכורים לאלוהים, אבל זה אלוהים אחר מאותו יהווה שחרון אפו על עם ישראל. האלוהים של היוגה הוא של תרגול פנימי, הוא "אטמן" או "פרושה" מילים שתרגומן מסנסקריט "עצמי" או "עצמי גבוה" או "החלק הקדוש בעצמי". היום אני מבינה היטב את הפחד מלהודות בפניי ובטח בפני אחרים שאני מחפשת את א-ל-ו-ה-י-ם. בתוך הקונטקסט המגה חילוני שבו גדלתי, אפילו להגיד את המילה הזו בקול זה מבייש. כי דת זה כל מה שרע ואלוהים זה של הדתיים. מדיטציה זה חיבור פנימה, זה משהו אחר. זה לגיטימי. האם באמת יש הבדל?

לאחרונה נתקלתי – בכמה מקורות שונים ובסינכרוניות כמו שאלוהים אוהב – בסיפור פגישתו של משה רבינו עם אלוהים דרך הסנה הבוער. כשמשה שואל את אלוהים כיצד להציג אותו בפני עם ישראל כשישאלו איזה אל שלח אותו, הוא עונה "אהיה אשר אהיה". משה עושה במטה שלו ניסים מופלאים בחסות "אהיה אשר אהיה", כלומר בחסות עצמו כמו שהוא – אלוהים. אם נמיר את השם לזמן הווה נקבל "אני אשר אני". לאלוהים זה לא משנה כי אין לו עבר או עתיד. האני של עכשיו בורא את האני של העתיד. הסיפור הזה מקבל קונטקסט אחר לגמרי כשקוראים אותו באופן סמלי. ביטויים כמו "יציאת מצרים מעבדות לחירות", "ארץ זבת חלב ודבש" ו"עם סגולה" שהובנו כפשוטם – מובנים לי היום כסמלים ל"פריצת גדרות המיינד" (מעבדות לחירות), "עולם פנימי שופע יצירה, אהבה, אושר וביטחון" (הארץ המובטחת) ו"קבוצה של אנשים שהולכים בדרך ההתעוררות מן האשליה" (עם סגולה). האכילה מעץ הדעת והגירוש מגן העדן גם היא סמלית והאפשרות לחזור לגן העדן של אהבת האחים בארץ החדשה, כמו שהציע כמה אלפי שנים מאוחר יותר ישוע מנצרת, היא אפשרית עבור כולנו, אם נבחר בכוח האלוהות שניתן לנו להשתייך לעם הסגולה. אנחנו הגלנו את עצמנו מהחירות, אנחנו גרשנו את עצמנו מגן העדן ואנחנו היחידים שיכולים למצוא את דרכנו בחזרה לאותו קיום אלוהי- פנימי שזנחנו.

אבל איך? משה בכוח אמונתו באלוהים גובר על הפרעה החזק ביותר, חוצה את ים סוף לשניים, בורא את המציאות מחדש. בין אם אנחנו מודעות לכך או לא ובין אם אנחנו מאמינים בכך או לא – המציאות החיצונית היא שיקוף מושלם של פעולותינו בעולם והיא לא נופלת עלינו סתם ככה, כמו שלעתים נדמה לנו. המציאות היא תוצאה של גלגולים רבים של פעולות, תנאים ונסיבות (קארמה) שהביאו אותנו לרגע הזה. היופי הוא, וזו מתנתנו הגדולה, כבני ובנות אדם ניחנו ביכולת לאמן את תודעתינו להיות כאן ועכשיו, שזה הזמן היחיד שקיים עבור אלוהים.

כשאנחנו מתקיימות מתוך חוסר מודעות לרגע הזה, אנחנו נשלטות ע"י כוחות שהם כמו צללים בלתי נראים בתודעתינו. זה כמו לתת לקוף מהג'ונגל לנהוג ברכב שלי כשהוא מתפרע ואני יושבת פאסיבית לצידו. זה רק עניין של זמן עד שתקרה תאונה. אבל יש לי אפשרות לקחת את ההגה מהקוף ולכוון בעצמי. לאן אני רוצה שהחיים שלי יסעו? נבחין בין ניסיון תחושת האני שלי לשלוט על חיי לבין התכווננות והתמסרות. אני לא צריכה לסחוב את כל משקל המכונית על הגב כדי שהיא תסע, רק ללחוץ על הגז ולכוון את ההגה – להקשיב טוב לרחשי ליבי ולבקש, להשאר פתוחה להזדמנויות שאלוהים מניח בכפות ידיי כשאני מושיטה אותן. השאר כבר יקרה. אם נחזור ליוגה, אחד העקרונות שמופיעים ביוגה סוטרה של פטנג'לי, הוא "התמסרות לאדון הכל" (אישוורה פרנידהאמאן).

 אלוהים נותן לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכות. אם כך, למה הוא מרעיף עלינו כל-כך הרבה צער, סבל וכאב? לא כדי להעניש אותנו. אלוהים לא מעניש, זוהי תודעת-פחד שמרחיקה אותנו הרחק מהארץ המובטחת. כל מחלה, אובדן, כאב וסבל הם מורי דרך מאלוהים, הם מבקשים מקום והקשבה, הם מבקשים להיות כפי שהם, הם מצפן שאלוהים הניח בחלקינו כדי ללמד אותנו לכוון טוב יותר את ההגה. זה הוא האימון של נוכחות בחיים. אימון של הקשבה לעצמנו, תשומת לב לקול האלוהים בתוכנו.

אימון של תשומת לב יכול להעשות בכל מיני דרכים. הדרך שליבי בחר להעמיק בה יותר מכל היא דרך היוגה, אך אינני רואה בה כדרך הבלעדית להגעה אל אלוהים. גם אני התנסתי בדרכים אחרות אך גיליתי שרק באימון היוגה אני מצליחה להתמיד לאורך זמן, ולכן היא מובילה אותי לראות את אורו של אלוהים בבירור. אני רואה את עצמי כשליחה, האימון שלי כאן על הכוכב הדואב הזה, הוא לתת את הידע והמתנות הלאה ולעזור לעוד נפשות ללכת בכיוון הריפוי העצמי. אור לא נשמר לעצמו, הוא קורן החוצה.

אך אלוהים נגלית דרך כל אחת ואחד מאיתנו באופן שונה, כמו צבעי הקשת – אין צבע שהוא צודק או נכון יותר מהאחר. עלינו להכיר בלגיטימיות של כל הדרכים ולא להתבלבל בין אמונה לבין דוגמות חרדתיות. כאן הנקודה הטריקית שבה האנושות שוב ושוב נופלת מתוך האחדות אל הדואליות, מצדיקה דת אחת ומבטלת דת אחרת, מרוממת דרך רוחנית אחת ויוצאת למלחמות נגד דרך אחרת, מקדשת תרבות אחת ומוחקת אחרת. בתוך הפירוד והפחד אנחנו מאבדים את אלוהים ומעבירים בין הדורות את המסר ש"הם שונים מאיתנו" והארץ המובטחת, מובטחת רק לנו ולא להם. אלוהים מחלקת את אהבתה באופן שווה לכולםן, אם נכיר בה. אלוהים עוזר לנו כשקוראים אליו ומהדהד בתוך הוויתינו. אלוהים מחכה שנשיר את שמה, שנחדל מהבושה לומר את שמו יהיה אשר יהיה – בקול גדול. כל מי שבוחר בדרך האמונה ורואה את עצמו חלק מאלוהים, שייך לעם הנבחר. גן העדן הוא ממש כאן ועכשיו, שופע באהבה ללא תנאי עבור כולם, גם ברגעים הקשים – אם רק נבחר לפקוח את העיניים ולהתעורר למציאות הזאת. אלוהים קוראת לנו לשוב לחיכה, להיזכר בה, גם אם נטשנו אותה, היא מעולם לא נטשה אותנו. הוא תמיד סולח. תמיד חומל. תמיד אוהבת. בוקר טוב וברוכות הבאות לדור חדש ולארץ חדשה של האחדות האלוהית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

צ'אקרות

צ'אקרות

אני מתרגלת יוגה כבר אחת עשרה שנים ומלמדת חמש שנים מתוכן, אבל רק בשנה האחרונה התחלתי להתוודע לתרגולים הקשורים בצ'אקרות. עד אז בכל פעם ששמעתי

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט