כל מי שהשתתפה בשיעור יוגה שלי או אכלה ארוחה שבישלתי, יודעת שאני חובבת שורשים גדולה. מולהה-דהרה היא הצ'אקרה שכל-כולה אדמה. זו הצ'אקרה הראשונה והתחתונה ביותר

בוקר יום שישי, יקיצת-התרגשות מקפיצה אותי ממיטתי. הרבה דברים מבקשים להיעשות היום: אריזות וארגוני ציוד למסע, הפסקה לצורך נשימה (שיעור יוגה עם תלמידותיי הנהדרות בסטודיו),

כשהייתי קטנה אמא שלי היתה חוזרת סביבי על המנטרה "לילדה יש קוצים בתחת". זה נכון שלא היה לי קל לשבת יותר מדי זמן באותו מקום,

אני מתרגלת יוגה כבר אחת עשרה שנים ומלמדת חמש שנים מתוכן, אבל רק בשנה האחרונה התחלתי להתוודע לתרגולים הקשורים בצ'אקרות. עד אז בכל פעם ששמעתי

התבודדות. פרישה. פחד. קומבהקהה. ריטריט. הפסקה. פרישות = ברהאמצ'אריה בערב יום העצמאות אעלה על מטוס, עוד מטוס, עוד מטוס, מכונית וסירה שיביאו אותי לקצה השני

לפני כמה חודשים יצאתי בפוסט חשיפה לגבי התופעה שיש לי בעור. אני פחות ופחות מתחברת למילה "מחלה" בהקשר הזה, כי היא ממצבת אותי כמישהי שחולה

כשהיתי עוללה בת חודשים פעוטים בעולם, התחלתי לראשונה ללמוד את הסבל של גבולות הגוף. פרצה לי מחלת עור בשם אטופיק דרמטיטיס, או בשמה העברי אסטמה

רחם ערב ראש השנה, שעת אחר צהריים. ביקור ספונטני בחוף הים של תל-אביב. נראה שרוב יושבי העיר עזבו את הכרך לארוחות החג, בהעדרם חושפים את

תרגול היוגה הוא המקום-זמן בו יש לי הזדמנות להיות איתי. כשיושבת ועוצמת עיניים, באות עלי המחשבות, השיחות המדומינות, הפנטזיות הכי פרועות והכי רגילות. לפעמים אני

אל תמהרו לגנות את עירומי. אדם הוא מי שרוטט בהויה. כאלה רק מתי מעט יש. מדוע לא נהלך עירומים? יש להזין את איל החוויות כדי

הקיץ הגיע. תחושה של "זרעי קיץ באים בנחיריים" כמו שכתב מאיר אריאל, ויחד איתו כל מיני סיכומים ומסיבות סיום, יציאה לחופשים גדולים וחופשות קטנות. בעוד