חופש מהידוע

חופש מהידוע
ציור שצבעתי בטושים, מסע בפרו, 2019

לפני כמה חודשים יצאתי בפוסט חשיפה לגבי התופעה שיש לי בעור. אני פחות ופחות מתחברת למילה "מחלה" בהקשר הזה, כי היא ממצבת אותי כמישהי שחולה כבר שנה, או למעשה הרבה יותר מזה ובעיניי זו הסתכלות שלא כל כך תורמת להחלמה, שהיא תהליך אינסופי. הפוסט הזה הוא סוג של המשך, אז מי שלא קרא.ה, זה יעזור כדי להבין על מה אני מדברת. בחודשים שמאז עברתי עוד ועוד תהפוכות, שיפור מטורף של חודשיים שבהם כבר הייתי בטוחה שזה מאחוריי ואז שוב התדרדרות רצינית…

למה? למה? למה? למה? למה? אני שואלת. למה זה מגיע לי? הרי אני כל-כך טובה. אני אוכלת ירקות אורגניים ושותה כל בוקר שייק ספירולינה וישנה שמונה שעות בלילה, אני יושבת למדיטציה כל יום, לפעמים שלוש פעמים ביום, וכשיש לי כוחות אני גם יוצאת לעולם ומסתכלת לו בעיניים האדומות שלי וחיה בכל זאת, ורוקדת בכל זאת, ומלמדת בכל זאת ולומדת בכל זאת ולא מוותרת לגירוד ולייאוש. אני מסתכלת עמוק עמוק פנימה לתוך הכאבים שלי, מסתכלת על העבר שלי, מוצאת תשובות ברחם של אמא שלי, בחרדת הנטישה מאבא שלי, ביחסים עם בן הזוג שלי, עושה דיקור סיני, מדברת לשמש, מדברת לירח, נעזרת בצמחים, במינרלים, מתפללת, שרה, חושפת את העור הפצוע לשמש. נעזרת ברשת התמיכה שלי. אני עושה הכללללל "למההההההה? מה עוד את רוצה ממני? מה עוד? אני נותנת את הנשמה שלי, אני כל כך טובה אליי, למה למה למה?" אני צועקת לשמים כמו איוב בלילה חורפי וסוער כשדברים מתעופפים בחוץ ברוח ואני לא יכולה ללבוש את המעיל שלי כי הידיים שלי ליטרלי בוערות.

כי שוב נאחזת. שוב נאחזת במשהו. אפילו במחשבה שאת טובה (בניגוד ל-רעה?) כל כמה זמן יש לי מעין הארה חדשה בסגנון :מצאתי! אני יודעת מה זה ואני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להרפא. לדוגמא: כשאני רק אמצא את הטראומה העתיקה שהכאב שלי יושב עליו ואאפשר לעצמי להרגיש אותה שוב – אני ארפא. או: כשאתאזן לפי הסייקל של הירח ואחדש קשר עם האדמה והמחזור שלי יתאזן  – אז בטוח ארפא. או: כשרק אהיה מיינדפול מספיק להתנהגויות המזיקות שלי ואשקיע את כל האנרגיות באור ובשמחה אז ארפא וכולי (הרשימה עוד כל כך ארוכה). מצד אחד אני באמת הולכת ומדייקת את החיים שלי, כי חיפוש הריפוי מוביל אותי לכיוונים של לייפסטייל בריא ומיטיב ומצד שני משהו בי הולך ומתקשח, ויחד עם הדיוקים באים גם האיסורים ונוצרת מערכת שלמה של אמונות וסיפורים. זה מותר, זה אסור. איקס יביא לי את הריפוי אבל וואי יהרוג אותי…

בשבוע האחרון התחלתי להשתמש במשחה עם סטרואידים. אחרי שנים ארוכות שאסרתי על עצמי שימוש בחומר הזה מתוך אמונה שמדובר ברעל שמקל על הסימפטומים זמנית אבל ברגע שמפסיקים – הכל חוזר ובריבוע. הבנתי שגם זה סיפור. ובעצם על הדרך עם ההתנגדות החריפה הזו אני מרעילה את עצמי מכיוון אחר, נפשית. למעשה בזכות המשחה הזאת יש לי את האנרגיה ברגעים אלה ממש לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. בזכותה יש לי כמה ימים שאני מחייכת יותר וסובלת הרבה פחות. מה יקרה כשאפסיק? אני לא יודעת. אולי הכל יחזור, אולי יחמיר ואולי ישתפר ואולי ארפא לנצח. האמת היא שאין לי מושג. וכאן טמונה התשובה וכאן טמון החופש מהידוע והעזיבה של כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעות.ים. בימים האחרונים אני לומדת את השיעור הזה על עורי (!): לא קיים דבר מלבד הרגע הזה. כל כך הרבה מחשבות שייכות לפחדים שמקורם בעבר ומנסות להשליך את עצמן על העתיד. היום אני חיה באמת כאילו אין מחר. באמת כאילו אין זמן לבזבז. מוצאת את עצמי משלימה משימות שאני דוחה חודשים, כי אין לי מושג איך אהיה עוד חודש, אין לי מושג איך אהיה מחר, אין לי מושג איך אהיה עוד שעה. אהבה עצמית היא בכל רגע מחדש לעזוב את מה שנדמה לך שאת יודעת ולפעמים זה בדיוק ההפך מכל מה שעשית עד הרגע הזה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט