יום לידה מחדש

יום לידה מחדש
צילום ועיצוב: זהר ראלט

יום ראשון, שעה ארבע אחר הצהריים. אני רכובה על האופניים הכתומים שלי כהרגלי, בדרך לשיעור יוגה בסטודיו. הכל רגיל לכאורה: מחשבות של יום ראשון כמו תכנונים לשבוע הקרב והבזקי זכרונות מחוויות הסופש. אני עוברת את השיפוצים של הרכבת הקלה ומתקרבת למעבר חציה בדרך לשדרות רוטשילד. הרכב בנתיב הימני עוצר ואני ממשיכה להתגלגל לא לפני שאני בודקת קשר עין עם הנוסעת ברכב שבנתיב השמאלי. היא רואה אותי ואני ממשיכה להתקדם. אבל משהו לא כשורה. משהו במבט שלה לא מסתדר, לא מאשר. היא רואה אותי אבל איכשהו לא באמת רואה אותי. את הרגע הבא אני לא זוכרת כי התודעה שלי כבר לא היתה שם איתי. רק גוף של אינסטינקט טהור היה ברגע הקפיצה מהאופניים והפקרתם למוות, בלעדיי.

אני נוחתת עם שתי הרגליים שלי על המדרכה הקרובה, לא שריטה, מסתובבת אחורה ורואה את הרכב שלה ממשיך הישר לתוך האופניים שעד לפני רגע היו חלק ממני והם נמחצים הישר לתוך רכב שעומד בצומת. יש דיבור כזה על חוויות קירבה למוות שאת רואה את עצמך מחוץ לגוף. הנה אני שם, רואה אותי עדיין על האופניים נמחצת בין שתי מכוניות ומתה, או לפחות מאבדת את שתי הרגליים והמוח עוד לא מעכל שאני בעצם עומדת עליהן בריאה, שלמה, נושמת ומתבוננת על כל הטירוף הזה מבחוץ. הכל קורה בשברירים של שניה.

המבט שלה ברגע הזה של הלפני, רודף אותי שוב ושוב. למה היא לא בלמה? היא בפירוש ראתה אותי. למה היא לא עצרה? אומרים שהעיניים הם השער לנשמה. אני ראיתי בעיניים שלה את האלה הגדולה שדאגה להצמיד אותי למוות ודאגה גם לשלוף אותי מידיו כמו אומרת "עוד לא הזמן שלך יקירה. יש לך עוד עבודה כאן על הכוכב הזה, בעולם הזה. הנה נתתי לך את החיים שלך במתנה, שוב". אני יודעת שזו אמירה שחוקה אבל כנראה צריך להתחבק עם המוות קרוב-קרוב כדי לרעוד את האמת הזאת שוב ושוב ושוב: החיים הם מ-ת-נ-ה. מחר אני בת שלושים. יצא ששואלים אותי איך זה מרגיש ואם זה יוצא לי איזה פרספקטיבה אחרת על הדברים ואם אני מרגישה בוגרת יותר או וואט אבר. אני לא יודעת לגבי המשמעות של המספר הזה, אבל אני יודעת שאני צעירה כל-כך וברוכה. בת שלושים ונושמת. הולכת על שתי רגליים. בת שלושים ופאקינג עומדת על הראש ועל הידיים כמו ילדה קטנה. מוקפת אהבה. "אז מה התפקיד שלי כאן? למה הצלתם את חיי?" אני שואלת את המלאכים שכיוונו את הגוף הזה לקפץ כמו פנתרה (תודה ליוגה). והם עונים שבאתי לפה כדי להעניק מתנות לכל מי שמוכן לקבל אותן. אז תודה לכל המורות והתלמידים שלי, בזכותכםן אני כאן. כל יום שאנחנו פה הוא יום הולדת מחדש. תודה תודה תודה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

מי רואה למי

מי רואה למי

אל תמהרו לגנות את עירומי. אדם הוא מי שרוטט בהויה. כאלה רק מתי מעט יש. מדוע לא נהלך עירומים? יש להזין את איל החוויות כדי

להמשך קריאה »
חופש מהידוע

חופש מהידוע

לפני כמה חודשים יצאתי בפוסט חשיפה לגבי התופעה שיש לי בעור. אני פחות ופחות מתחברת למילה "מחלה" בהקשר הזה, כי היא ממצבת אותי כמישהי שחולה

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט