עשרת הדיברות של הריפוי

עשרת הדיברות של הריפוי
צילום: עמית אופק

כשהיתי עוללה בת חודשים פעוטים בעולם, התחלתי לראשונה ללמוד את הסבל של גבולות הגוף. פרצה לי מחלת עור בשם אטופיק דרמטיטיס, או בשמה העברי אסטמה של העור. זו מחלה אוטואימונית שגורמת לגרד עז, עור יבש ופצוע ואין לה שום הסבר או גורמים שניתנים להצבעה באופן ברור. להורים שלי נאמר שזה יעבור לי מקסימום עד גיל חמש כי זו מחלת ילדים נפוצה. בנתיים ניתנו לי משחות עם סטרואידים – כלומר כאלה שמעלימות את הסימפטומים לזמן מה אך לא פותרות את הבעיה ולמעשה מדכאות את המערכת החיסונית ובטווח הארוך מחריפות את המצב. 
המחלה באה והלכה בילדות, עברתי את גיל חמש, הגעתי לגיל חמש עשרה והמחלה פרצה שוב. אז כבר היה לי אגו והתביישתי לצאת ככה לבית הספר עם פרצוף נפוח ואדום. היתה לי מורה למחול שלימדה אותנו ריקוד בשם "ציפורים", יום אחד היא אמרה לי, יעני בצחוק, שאני יכולה להיות ציפור אדום החזה. החזקתי את הדמעות בפנים. היא לא ידעה מה עובר עלי בלילות של חוסר שינה כשאני אמורה לתפקד בתוך המערכת ולהיות תלמידה טובה ולהגיד תמיד שהכל בסדר. היא לא ידעה כמה מאמצים נדרשו ממני להגיע לאותו שיעור מחול. היא לא ידעה כמה זה מגרד להזיע על הצוואר והחזה האדומים האלה. היא לא ידעה כמה קשה להתרכז בצעדים של הריקוד. אבל החזקתי הכל בפנים וככל שהחזקתי את הרגשות שלי בפנים, ככה העור יצא החוצה בבערה. 
כל כמה שנים התפרצות של המחלה בחומרות משתנות. מה לא ניסיתי? טיפולי חיסון לאלרגיות, דיקור, טיפול במגע, הומאופתיה, נטורופתיה, איורוודה, טיפול פסיכלוגי, טיפול בתדרים, תוספי תזונה. כלום לא עזר והאטופיק היתה מופיעה לחודשים ארוכים של ייסורים וחולפת ללא הסבר.

לפני שישה חודשים החלה ההתפרצות הנוכחית, החמורה והעיקשת ביותר בחיי. כל הגוף בוער, מהקרסוליים ועד הקודקוד של הראש כמעט בכל רגע נתון. הפעם בניגוד להתפרצויות העבר, הבנתי שאני נקראת לעבודת עומק על עצמי. הבנתי שהתשובות לא נמצאות בחוץ ושהדרך שלי לריפוי היא מסע שעלי לעבור. הגוף הזה משדר לי מסרים מאז שנולדתי ולא היו לי את הכלים להקשיב לו. היום יש לי. אני רוצה לחלוק איתכם כמה דברים שלמדתי בזמן הזה. אני עדיין בתוך זה, עוברת אלפי מצבי תודעה ביום, ברכבת הרים של סבל, ייאוש, הכרה, הודייה, למידה ועכשיו סוף-סוף בשלה גם לחשיפה.

1. מחלה שבאה לידי ביטוי ברובד הפיזי קשורה באופן הדוק לכל הרבדים האחרים: הרובד הרגשי, הרובד המנטלי, הרובד הרוחני. אני מאמינה שזה נכון לגבי כל כאב, פציעה ומחלה, במיוחד הכרוניים שבהם. התחלתי לחקור באופן מעמיק את הרגשות שלי: כל אותן דמעות שהחנקתי, כל אותם כעסים שהדחקתי, כל החרדות שמציפות אותי מדי יום והפחדים הגולמיים שעומדים מאחוריהן. אלה הם דברים עמוקים מאוד. אצלי המחלה פרצה בינקות, עוד לא הספקתי לאסוף כאבים רגשיים מהחיים בשלב הזה, אבל ההורים שלי בהחלט הספיקו. הבנתי שהחרדה שלי היא לא שלי, זיהיתי אותה באמא ובסבתא שלי. הבנתי שאני נושאת כאבים שאבא שלי אף פעם לא נתן להם ביטוי. התחלתי לראות את עצמי כתינוקת צורחת בעריסה, כילדה מייבבת בת חמש, כנערה דכאונית בת שבע-עשרה, כצעירה שבורת לב בת עשרים וחמש ואת כולן אני מחבקת חזק חזק לליבי ואת כל הדורות הקודמים שלי אני אוספת אלי כי הם חיים וקיימים ודורשים ריפוי דרכי.

2. כאב זקוק לביטוי וכשהוא לא יוצא החוצה בדרך אחת, הוא ימצא דרך אחרת לצאת. אצלי זה יוצא ממש החוצה – דרך העור. לילה אחד התפתלתי על הרצפה מהתקף גירוד קשה מנשוא (הרצפה קרירה והמגע עם המיטה מלאת האבק שורף ובלתי נסבל אז בגדול עברתי לישון כמו יוגית אמיתית, על הרצפה). פתאום אמרתי לעצמי די! רגע אחד די עם הגירוד. בשניה שהפסקתי להתגרד פרץ מתוכי בכי מטורף. ואחריו באה הקלה והצלחתי להרדם. הבנתי שלפעמים אני פשוט צריכה לצרוח. אז התחלתי לזרום עם זה. פשוט לצעוק את הנשמה, לייבב ולצרוח. הבעיה עם המתודה הזו היא שאנחנו חיים בעולם מאוד צפוף. פעם אחת השכנים הזמינו לי משטרה והיתי צריכה להסביר בנחמדות ובמבוכה לשוטרים שאני פשוט מאוד סובלת מאיזו מחלה ולפעמים אני חייבת לצרוח. הם התייחסו למצב די בהבנה. כנראה עדיף לצרוח ביער או בים או במדבר או באיזשהו מקום מבודד, אם זה אפשרי.

3. יצירה. צרחות ובכי והתפתלויות הן מסוגי הביטוי סטייל SOS. אבל כשמדובר בתהליך של חודשים, הביטוי בתוכי רצה לעבור טרנספורמציה. לשיר, לרקוד, לצייר, לכתוב, לנגן, לפסל בחימר, ללוש כף-רגל של מישהו – אלה דברים שעוזרים לי מאוד וממש מתחננים לפרוץ ממני החוצה. אלא שכאן יש קטע טריקי. כשהאנרגיה שלך ירודה כל-כך ולא ישנת לילה רצוף במשך חודשים והתודעה שלך מוסחת בכל רגע נתון מגירוד בלתי נשלט, כלי היצירה האלה נדחקים לסוף סדרי העדיפויות, לכן הכלי הבא הוא בשבילי מציל חיים:

4. דיוק בצריכת חומרים. קפה לא בא בחשבון בשום אופן כי הוא מייצר עוררות וחרדה ואני זקוקה למנוחה ולשינה, אבל גאנג'ה מזן מרגיע בשימוש נכון ומבוקר מוציאה ממני את הרקדנית האוהבת. אלכוהול מרעיל לי את הגוף ומעלה לי את החום אז חדלתי ממנו – אבל טריפ פטריות ששם אותי בתודעה גבוהה חיבר אותי לישות הזמרת שבתוכי והחזיר לי את הצחוק לחיים. לזריקות סטרואידים אני לא מוכנה, אבל חיסוני קמבו עזרו לי לנקות את הגוף והנפש באופן עמוק ולשחרר מתוכי רעלים שכמהו לצאת. המחשבה על פיצה מעוררת בי בחילה, אבל שורה של שוקולד מריר איכותי עושה לי שמח בלב. כשאני אומרת חומרים אני מתכוונת גם לעגבניות, לחם, סוכר, קפה, מי ברז, הבד שאנחנו לובשים (לחזיות שלום ולא להתראות – כלא אוחז ומגרד) ובעצם כל דבר שבא איתנו במגע או נכנס לנו לגוף בצורה זו או אחרת. אין חומר אחד שטוב לכולם בכל מצב. רגישות העל שלי מלמדת אותי כל יום להבחין מה טוב לי בכל רגע נתון והדיוק הזה הוא מפתח לחיים טובים יותר, עם או בלי מחלת עור.

5. כדי לדייק, צריך קודם לשים לב. תרגול תשומת לב הוא המפתח של הכל. אני מתרגלת יוגה עשר שנים ומדיטציה כחמש שנים. אבל בחודשים האחרונים התרגול שלי קפץ עשר מדרגות. האטופיק דורשת ממני להיות מאסטרית של תשומת לב. לא פחות. ברגעים של חוסר תשומת לב, גוברים עלי דפוסי הגירוד, הקילוף, הבדיקה וההתעסקות האובססיבית. כשאני מרוכזת ונוכחת, המושכות של החיים בידיים שלי. ואם אני בהתקף גירוד פסיכי ואין טעם להתנגד – אני משתדלת להתגרד בתשומת לב!

6. אהבה ללא תנאים. כלפי עצמך קודם כל. אחרכך כלפי השאר. בבוקר קשה מאוד של חרדה וגירוד כשהיתי צריכה לצאת מהבית מוקדם אחרי לילה ללא שינה, העפתי מבט אחרון במראה ולכדתי מחשבה שעלתה בי: "את נראית כמו מפלצת". פתאום קול אחר עלה בי ואמר "אווץ'. זה ממש ממש כאב". באותו יום התחלתי לחקור את האמונות העתיקות שלי והבנתי שיש בי חלקים שלא מאמינים שאני ראויה לאהבה. יש בתוכי פיצול. חיה בי ילדה כשכמהה לאהבה, ומבוגרת שרואה חולשה ומכה חזק בשוט. שתיהן סובלות ושתיהן ראויות לאהבה (וגם כל שאר החיות שחיות שם בפנים). לפני שהאטופיק פרצה בסבב הזה, היתי בתקופה מעולה. ממש על הגל. יצרתי, ויצאתי ויזמתי פרויקטים ושרתי והרגשתי ממש טוב עם איך שאני נראית ודיגמנתי בעירום והסטייל שלי השתדרג והרגשתי שסוף-סוף אני מקבלת את עצמי ואוהבת את עצמי באמת. עד ש… לכי תאהבי את עצמך כשכל הגוף זועק ובוער ואיבדת את החשק לחיות ואת הבטחון לצאת החוצה ולהסתכל לאנשים בעיניים. כן דווקא אז, לכי תתרגלי אהבה. כי מגיע לך אהבה מעצם היותך יצור חי בלי קשר לתנאים ולנסיבות. החיים ישימו אותך על הגל ברגע אחד וביפור יו נוואו איט הראש שלך נחבט בקרקעית האוקינוס. לאהוב את עצמך רק כשאת למעלה זו לא חוכמה גדולה וזה תכלס לא כל-כך יעיל כי הגלגל אוהו איך שהוא מסתובב.

7. ללמוד לבקש עזרה מהאדם הנכון ברגע הנכון. בחודשים האחרונים חיי החברה שלי השתנו לחלוטין. קשרים שגררתי איתי והיו סתמיים במקרה הטוב ומזיקים במקרה הרע, נופו באופן טבעי מחיי. קשרים שהטיבו עימי נרקמו והתחזקו. הבנתי שאני זקוקה להכלה, לתמיכה, לעזרה פיזית. אני לא יכולה לשטוף כלים כי זה מגרד לי מדי בידיים. יש לי צורך קיומי בליטופים מרגיעים עם קרם לחות. ממש לא במקרה, רגע לפני שכל הבלאגן הזה התחיל פגשתי את מי שהפך לבן-הזוג שלי. מישהו שמקבל אותי ממש כמו שאני וזה לא בהכרח קל להיות איתי במסע המפרך הזה, אבל הוא נשאר ומכיל ותומך ועוזר בסבלנות ובאהבה אין קץ. מי שהיו חברות טובות מאוד שלי מצאו את עצמן מחוץ לחיי, כי לא יכולתי להיות איתן כפי שאני באמת ולא נותרה בי טיפת אנרגיה להרים הצגות. חברי המשפחה הגרעינית שלי, אמא אבא ואחותי התגלו כמי שתמיד שם איתי כל אחד בדרכו ובדרכה. ועל כך בנקודה הבאה :

8. תרגול הודיה. פשוט תודה על מה שיש. אנחנו חיים בחברה שמלמדת אותנו להסתכל על החסר באובססיה. מחלות, כאבים, ותקופות קשות בחיים הן הזדמנות פז להודות על החיים האלה ולהוקיר אותם כמתנה חד פעמית. זה לא מובן מאליו שיש לי בן-זוג ומשפחה וחברים שתומכים בי ברגעים שהכל נראה אבוד. זה לא מובן מאליו שלאחר לילה נטול שינה אני יכולה למשוך את הבוקר עד הצהריים וללמד יוגה בערב ולחיות את החיים שאני רוצה. זה לא מובן מאליו שיש ים שאני יכולה לנשום בו מרחק אופניים ממני, מה שמוביל לנקודה הבאה.

9. הטבע הוא כלי ריפוי חזק ביותר. אני בחורה אורבנית למדי. נולדתי וגדלתי בעיר ואני רגילה אליה ואוהבת אותה. אבל העור והגוף זקוקים לאויר צח, מים נקיים, אדמה, שקט. לפני שבוע יצאתי לקמפינג עם חברים באזור הירדן ההררי. אני רוצה לספר לכם איך העור הבוער שלי הרגיש שם כשטבלתי ערומה במים הקרירים, הצלולים, הטהורים. רוצה לספר לכם איך כפות הרגליים שלי הרגישו בתוך האדמה הבוצית הזאת. רוצה לספר לכם איך הריאות שלי הרגישו כשהם נשמו את האויר הנקי של רמת הגולן. רוצה לספר לכם איך העיניים שלי נפקחו למראה הנופים הירוקים. רוצה אבל מילים לא יועילו בתיאור חוויית ריפוי שכזו. טבע הוא כלי ריפוי משום שאנחנו בעצמינו טבע. התבלבלנו בדרך כשאשפזנו את עצמינו במקום שנקרא בית חולים. אני מתקשה להבין איך אדם אמור להירפא כשהוא קשור למכונות בעוד פלורסנטים לבנים מסנוורים אותו ורופאים מדי פעם נכנסים ומביטים בו כסימפטום ולא כאדם.

10. אמונה. אני כותבת את המילים האלה כשאני לגמרי בתוך המסע הזה. אין לי מושג מתי ההתקף הזה יעבור ובנתיים אני חיה עם מה שקיבלתי הכי טוב שאני יכולה. יש לי ידיעה עמוקה שאצא מזה והפעם לתוך ריפוי מלא. "כשאני יוצאת מזה אני קונה מתנות לכולם, כשאני יוצאת מזה אני אישה חדשה בעולם". שום דבר לא קורה סתם כך, הכל מדויק ומושלם. אני מאמינה בלב שלם שמתוך התהליך שאני עוברת, אוולד מחדש כדי להעניק לעולם את המתנות שאני מרוויחה במסע המפרך הזה. כשהתחלנו לצאת, יוסי הבן-זוג שלי אמר לי "אנחנו לא מקבלים אתגרים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם". אני נזכרת במשפט הזה כל יום. ככל שהאתגר גדול יותר, כך נצא חזקות.

תודה שקראתן.ם
רפואה שלמה לכולנו. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

מחשבות על ים

מחשבות על ים

רחם ערב ראש השנה, שעת אחר צהריים. ביקור ספונטני בחוף הים של תל-אביב. נראה שרוב יושבי העיר עזבו את הכרך לארוחות החג, בהעדרם חושפים את

להמשך קריאה »
אטמן

אטמן

הוא מעולם לא נולד הוא לעולם לא ימות הוא נבט מכלום וכלום נובט ממנו הוא לא ילוד הוא נצחי, שורה בכל הוא כמאי הוא לא

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט