מחשבות על ים

מחשבות על ים
צילום: עמית אופק

רחם

ערב ראש השנה, שעת אחר צהריים. ביקור ספונטני בחוף הים של תל-אביב. נראה שרוב יושבי העיר עזבו את הכרך לארוחות החג, בהעדרם חושפים את מהותה של עיר המהגרים. בימות החול מתקבצים ומתרכזים ובימי החג מתפזרים. ריקות. חברתי ההריונית יעל (המכונה יעוול) ואני נכנסות למים. לאחר חודש של ים כועס וסוער במיוחד, היום המים שקטים-שקטים. מלטפים. עוטפים את חלקי גופנו בטמפרטורה מושלמת. מתבוננת ביעוול שהיא כרגע ריבוי של עצמה ושבה לתחושה הנעימה שעוטפת אותי. ידיעה: כרגע התחושה היא שהעוברית ואני במקום דומה מאוד, בלתי נפרדות. שתינו חיות ללא דאגות או חרטות, עטופות במימיות נוגה בטמפרטורה חמימה ומקבלות בדיוק את כל מה שאנחנו צריכות, בלי מאמץ. עוצמות עיניים ונהנות. כמה פשטות. כולנו הינו שם בעצם. לפני שבכינו את עצמינו החוצה אל עולם האוויר והאדמה, הינו יצור ימי. כל בכי וכאב וסבל שאנחנו חווים על האדמה הזו, הוא זכר לאותו יום טראומתי שבו נדחקנו דרך המנהרה החשוכה והצפופה ההיא ונאלצנו פתאום לנשום בכוחות עצמנו. כל טבילה במים רכים שכאלה מחזירה אותנו לימים שלא הינו צריכים כלום מלבד לשחרר ולתת לטבע המימי-אימהי לעטוף אותנו.

ציפה ושקיעה

צפה.

מקשיבה לקולות העמומים והמשונים תחת המים. חשה את הקלות של גופי. בכל שאיפה התרוממות זעירה, הגוף מתנפח כמו מצוף. בכל נשיפה שקיעה קטנטנה לכיוון הקרקעית. כמה קשה לעזוב, להתמסר ולשחרר. כמה קשה לסמוך על המים כשהרגליים לא במגע עם הקרקע. הפחד מלווה את הציפה, אם אעזוב אולי אשקע ותיעתק נשמתי. לאן הים יקח אותי אם אאפשר לו? ומה יקרה אם לא אוכל לשוב ליבשה? משחררת, מחייכת ובוטחת. כל רגע מחדש. הרי מהים באתי. אותם פחדים שמופיעים בתפר שבין המים לאוויר, ישובו ויופיעו בהתגלמותם הארצית כשהרגליים ידרכו על הקרקע והרי גם שם יהיה עלי לשחרר ולסמוך עליה. גם על האדמה הרי אין לנו שליטה.  

צלילה למעמקי המצולות

בתנועה של בת הים הקטנה מאפשרת לרגליי להתאחד לכדי סנפיר גדול וצוללת מטה. כה מסקרנת היא הקרקעית. לא-נודעת. לא-לנו  יצורי היבשה. יש לנו קרקעית איפשהו בתוך הבפנים של הגוף, חושבת. אפילו תת-קרקעית בתוך העומק של הנפש הזו שחיה בתוך הגוף. מה יש שם במרחב שבין הבטן לגב? מה באמת מסתתר במעמקים שבין הרגליים שלנו? אילו קולות יכולים לזחול ולצאת החוצה מהצינור של הגרון? כמה חיות ויצורים חיים במעמקים שלנו, במעמקי הגוף והתודעה, שאנחנו לא במגע איתן ביום-יום. מאיימות להרוס ולשבש לנו את הסדרים החברתיים שמעל פני האדמה.

גל

כל יום הים הוא אחר. לפעמים שקט ומלטף, מאפשר לשחות בתוכו ברכות כמו רחם עוטף. בימים אחרים הוא מערבל, מצליף ואפילו זורק החוצה. כמו התודעה. כמו הגוף. כשאני חושבת על גלים אני נזכרת בצורת הגוף המדהימה שלנו. חוליות שמסודרות ברצף אחת על גבי השניה ומאפשרות לנו את החוויה הפיזית שאין לה סוף או התחלה. כמה נעים לחיות בגוף שמאפשר לחומר שמרכיב אותו לשנות צורה, ממש כמו שהמים הם החומר שמרכיב את הנחשול הימי.

בעיני הים הוא מרחב. המרחב הוא חופש.

 שולחת ליום הכיפורים ברכה ומשאלה שנצלול אל מצולות עצמנו ונמצא שם יצורים מפחידים ואוצרות זוהרים בצבעים שלא דמיינו שקיימים.

שנגלוש על גלי החיים מטה ומעלה.

שנחוש את הקלילות שיכולה להציף אותנו אם נתמסר.

לדעתי זה לא במקרה שהמנטרה הסנסקריט שמייצגת את הלב היא YAM ואפרופו צלילים  וצלילות למצולות, מצרפת קטע יפהפה של חבורת מוזיקאים ישראלים ומוכשרים. הזמנה לשמוע את הים מהפרספקטיבה המופלאה והטיולית שלהןם. ממליצה בחום על האלבום כולו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

יוגה כריפוי

יוגה כריפוי

הקיץ הגיע. תחושה של "זרעי קיץ באים בנחיריים" כמו שכתב מאיר אריאל, ויחד איתו כל מיני סיכומים ומסיבות סיום, יציאה לחופשים גדולים וחופשות קטנות. בעוד

להמשך קריאה »
צ'אקרות

צ'אקרות

אני מתרגלת יוגה כבר אחת עשרה שנים ומלמדת חמש שנים מתוכן, אבל רק בשנה האחרונה התחלתי להתוודע לתרגולים הקשורים בצ'אקרות. עד אז בכל פעם ששמעתי

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט