מי רואה למי

מי רואה למי
Blue Woman by Ayelet Raziel

אל תמהרו לגנות את עירומי.

אדם הוא מי שרוטט בהויה.

כאלה רק מתי מעט יש.

מדוע לא נהלך עירומים?

יש להזין את איל החוויות

כדי שיבשיל לקראת הקרבתו.

אז, כבגדים ינשרו התחפושות

כולן. רק הנשמה תמיד הווה.  

(מאת ללה, מתוך "שיר עירום" בתרגום הדס גלעד)

"את עסוקה בלצייר את המודל. את רואה מולך בחורה ואת חושבת שאת יודעת מה זה. תשכחי כל מה שאת יודעת. זו לא יד, זה לא שד, ברך, שיער. אלה תופעות אבסטרקטיות. כתמים של אור וצל. קווים וצורות".

הגוף שלי מתפרק לגורמים תחת שפתו של המאסטר בכתת האמן לציור. שם כולם יושבים מרוכזים ונועצים את העיניים שלהם בבטן שלי, בשוקיים שלי, בפטמות שלי. למשמע הדברים עולה בי חיוך מרומז, חיוך פנימי, לא משהו שמפר את הפוזה היציבה והסטטית. מהרהרת בדבריו. הם באמת לא יודעים כלום על הגוף החשוף הזה שיושב כאן מולם. הם לא יודעים מה אני, גם אני לא יודעת מה אני. אוסף איברים המכונים תחת לשוני "שלי". אנחנו הולכות יחד ממקום למקום, אני והברכיים שלי וכפות הרגליים והאצבעות והקיבה והכבד והרחם וכל שאר התאים והמערכות האלה שעושים גוף אחד שמחובר לתודעה אחת. אבל הם לא שלי כל-כך. אנשים מתאמנים שעות על גבי שעות כדי לנסות לתפוס משהו מהתבוננות בגוף הזה, התופעה הזו, יצירת האמנות המושלמת כל-כך בפגמיה.

בצעירותי נהגתי להתעלל בגוף הזה כדי שיפיק כל מיני תוצאות "רצויות". כדי שישתנה. היתי מסתכלת על הבטן שלי במראה, תופסת אותה באכזריות וצועקת עליה שתעלם כבר כי זה לא מתאים לי בדימוי של הרקדנית השדופה. כולנו עשינו את זה לאיזשהו איבר בגוף שלנו, בשלב זה או אחר. בנות וגם בנים (רובם לא מודים באישיוז דימוי הגוף שלהם כי זה נחשב לא גברי בחברה שלנו, אבל הם כולם מתוסבכים עם זה בדיוק כמונו הבנות). התביישתי לחשוף חלקים מסוימים של הגוף שלי, בים או כשהייתי במיטה עם בחורים. הרגשתי אשמה על כך שאני לא יכולה לשלוט בגוף הזה להיות במידות של מה שנראה לי מושלם.

היום אני מבינה כמה דברים. א. הגוף שלי מושלם. ב. הגוף שלי הוא לא שלי. זו מתנה מהממת שקיבלתי משמים. מתנה שכשמתייחסים אליה יפה וברכות היא מניבה שמחה ועונג, אפילו קסמים. עירום הוא –עדיין- טאבו בחברה שלנו. ישנם מרחבים בטוחים מעטים, מעין סדקי תרבות שבהם גוף אנושי מתקבל במערומיו ללא הרמות גבות ובאופן טבעי, בלי שום עניין וללא הטרדות מיניות. כתות אמנים שכאלה הם אחד מהמרחבים הנדירים האלה. החלטתי שזה רעיון טוב ללכת לכתה כזו ולחשוף את הגוף היפה שלי לעולם.

חשיפה. יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא "טיפול בחשיפה", אותו למדתי מהמטפלת שלי. חשיפה מול גורם החרדה עצמו, לאט, בהדרגה ובאופן מבוקר, מסתברת כטיפול מאוד יעיל בחרדה. במילים אחרות – אם את פוחדת ממשהו לכי עליו. זה נשמע הזוי, אבל כשאת רואה שהדבר ממנו את כל כך חרדה לא הורג אותך, את מתחילה לצחוק ולהירפא. הבושה בגוף שלנו כל-כך תבועה בנו כיום שהיא שקופה בעינינו. אנחנו החיה היחידה שלובשת בגדים, ולא רק כהגנה מפני רוחות מנשבות או מקרני השמש. אחרת היינו מתפשטות כשהינו נכנסות לכל חדר, כפי שאני נוהגת כשאני נכנסת לכתת האמן. אבל אנחנו לא כי אסור לנו. בפעם הראשונה שהגעתי לכתה, אחזה בי החרדה. הופיעו מחשבות כמו "הם יראו את הכתם האדום הזה שיש לי פה על הצוואר", "איך אצליח לא לזוז". התחייבתי. אין ברירה. מתיישבת על הכסא ומורידה את הסדין. שום דבר מיוחד לא קורה. אף אחד לא מתפעל או מצביע על הפגמים שלי. אט-אט אני שוכחת שאני ערומה והתודעה מתנקה משאריות ה"מה אני/אחרים חושבים על הגוף שלי". הנשימה מסתדרת. הכל בסדר, אני חיה. אני פה! כולם נושאים את המבטים הכי מחודדים שלהם אל עבר הגוף הזה וכל מה שיש לי להציע זו נוכחות שלמה בתוכו.  

"זה יצא לי ילדותי", אומרת אחת התלמידות כשהמאסטר עובר ומסתכל על הציור שלה. "תנסי לא לשפוט" הוא משיב. "את רוצה להשאיר את האגו שלך מחוץ לחדר הזה. אין כאן טוב או רע, ילדותי או בוגר. כשאת מכניסה את הדעה שלך לתוך הציור את מתרחקת מהחוויה הישירה של עין שמתבוננת בתופעה בעולם ויוצרת תופעה חדשה על ידי מגע של פחם בנייר. אם את פוגשת בשיפוט, תסתכלי עליו בחיוך ותשחררי אותו". תרגול של התבוננות בתופעות. זה מה שהם עושים שם בכתה. תופעה מהעולם החיצוני מתגלמת במודל עירום שיושבת בחדר. תופעה מהעולם הפנימי מגולמת כמחשבה שיפוטית על עצמי ועל הגוף שלי, או על איך יצא לי הציור. זו תופעה וזו תופעה. מה ההבדל?

הם מתרגלים שם מדיטציה. מדיטיציה בהתבוננות וציור. ההתבוננות היא על עצמם, דרכם, דרך הפרספקטיבה, הצינור של התופעה האלוהית שהם. בוראים תוך מבט, תוך תנועות ידיים עדינות, מאומנות וזעירות. כשמופיעות המחשבות עליהם להתבונן גם בתופעות האלה ולשוב אל הרגע הזה – רגע הבריאה, היצירה, רגע הנחת המכחול/פחם על הדף.

הם מתרכזים בתופעה שמולם –גוף עירום –  כאובייקט, אבל במדיטציה כמו במדיטציה כל דבר יכול להיות אובייקט התבוננות וחקירה. ההתבוננות של הציירים בגופי היא רק עוגן עבורם לאימון. כפי שהנשימה בתרגול שלי היא עוגן. שאיפה – תופעה. נשיפה – תופעה. מחשבה – תופעה. כאב פיזי – תופעה וחזרה לאובייקט הריכוז של הנשימה שמתרחשת בזה הרגע. אני מתרחשת מולם בזה הרגע כדי לעזור ליצירה שלהם להתפתח. יצירה שדורשת ריכוז, אימון, נחישות ומודעות ל"אני" שנכנס ויוצא מן הציור. "תנו לציור לצייר את עצמו, אל תפריעו", אומר המאסטר.  

בהפסקות אני לובשת עלי פיסת בד. משחררת את הגב בכפיפה קדימה ועוברת בין קני הציור. מדהים! כל אחד ואחת בחדר מציירים תופעה שונה לגמרי. לכאורה הם מסתכלים כולם עליי, אבל מה ביני לבין הציורים הללו. שלל של תודעות מונחות פה על ניירות. אובייקט החקירה הוא לא אני, אלא הם! כמה משחרר. למעשה, הציורים והאיורים שלהם חושפים כל כך הרבה מתוך הפנימיות שלהם החוצה, שאני רואה אותם על הניירות, חשופים כל כך. מי רואה למי? אני תוהה. הם רואים את הגוף שלי, אני רואה להם את הבפנוכו של הנשמה. כולם נחשפים, כולם מרוויחים.

ההתבוננות הרפלקסיבית על האופן שבו תודעת התלמידים תפסה ברגע מסוים את אוסף האיברים הזה שניצב בחלל עם חלון פתוח ואור שנזרק, מוסיפה לשחרור. בסה"כ הם רואים בו משהו אסתטי, יפה, יצירת אמנות של הטבע וכך זה חוזר בחזרה אלי. הם לא רואים בבטן שלי כפל שומן אלא מעין קו מעוגל שמסתדר בצורה המאוד ספציפית וייחודית כשהמכחול פוגש את הנייר. כשאני מתבוננות בתודעה שלהם על הנייר, לרגע אני מקבלת הצצה לאיך תודעות שונות בעולם תופסות את הגוף הזה "שלי". זה גורם לי לחבב את הגוף הזה אפילו עוד קצת. לפשוט עוד פיסת "אני" מהתופעה היפהפיה הזו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

יוגה כריפוי

יוגה כריפוי

הקיץ הגיע. תחושה של "זרעי קיץ באים בנחיריים" כמו שכתב מאיר אריאל, ויחד איתו כל מיני סיכומים ומסיבות סיום, יציאה לחופשים גדולים וחופשות קטנות. בעוד

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט