פנים וחוץ יוגה ומחול

פנים וחוץ יוגה ומחול
אני בגיל 11, רוקדת במצעד המחולות ברעננה

כשהייתי קטנה אמא שלי היתה חוזרת סביבי על המנטרה "לילדה יש קוצים בתחת". זה נכון שלא היה לי קל לשבת יותר מדי זמן באותו מקום, אבל לחלק של הדקירות בטוסיק פחות התחברתי. רק אם משהו דוקר אותי אני צריכה לזוז? אי אפשר סתם לזוז, בלי הסכנה? המסר הקוצני הוא שלהשאר במקום "יציב" זה טוב ולזוז יותר מדי זה רע, אולי כי זה מפריע לשלוות הנפש של המבוגרים, שרק רוצים שהילדה תרגע והם עייפים מלרדוף אחריה. אני לא שופטת, חלילה. אין לי ילדים משל עצמי, אני בטוחה שזה קשה. את התזזיתיות למדתי מאמא שלי, האישה הכי אנרגטית שאני מכירה. בקטע טוב.

  
באופן אינטואיטיבי זזתי ונעתי ומצאתי את עצמי בחוגים (תודה להורים) ג'אז ובלט ומחול מודרני ומחול רפרטוארי וכל מה שהיה אז במתנ"ס של רעננה פנינת השרון.

לרקוד לרקוד לרקוד לנוע ולזוז, זה כל מה שעניין אותי.

עם מוזיקה, בלי מוזיקה, עם נעליים, בלי נעליים, בבגד גוף שחור ובטייץ ורוד, עם ליווי פסנתר בלייב או לשירי בריטני ספירס, העיקר להוציא את כל האנרגיה הזאת ממני החוצה. הרגשתי שמצאתי, מצאתי את הדבר שלי. בגיל 15 החלטתי שאני הולכת "להיות רקדנית" ואיפשהו שם התחיל הבלאגן. ההתערבות של המיינד. המחשבות על הדבר והרעיונות על איך רקדנית צריכה להיות ולהראות. דיאטות. מראות. השוואות לבנות אחרות.

ומעל מהכל, הסבל שכרוך בתשוקה להשיג משהו חלומי שלכאורה לא קיים אצלי כרגע.

הלכתי עם החלום שלי. מיד אחרי התיכון עזבתי את הפרבר המנומנם ובצעדי מחול ודילוג על שירות בצה"ל (כי למי יש שנתיים לבזבז במשרדים עם פלורסנטים לבנים, מדים מכוערים ואוכל משמין כשאת בדרך הנשגבת להיות רקדנית), התקבלתי לסדנה להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון. אי שם בצפון. כמעט בלבנון.

עוד לא בת 18 ועם אמביציה לכבוש את העולם בקטע של פיים (איים גונא ליב פוראבר). רקדנו שם כל היום, מהבוקר עד הערב. הופענו בארץ ובחו"ל. בהחלט הוכשרתי. אבל משהו כל הזמן הפריע. קולות זעירים שעוקבים אחרי כל תנועה וכל קפיצה וכל תרגיל. החלום הגדול הוא זה שעמד בדרכי ונחנקתי מרוב ציפיות ודרישות מעצמי, מרוב התעסקות באיך זה נראה ומתקבל בחוץ. כמעט ולא עצרתי לשאול את עצמי איך זה מרגיש בגוף, ומבלי שאבחין, אותה אנרגיה טהורה שהניעה אותי מלכתחילה כשהיתי ילדה, החלה להיות הסיוט שלי.

במקום רצון לזוז נותרתי עם חרדת אודישנים נוראית שהקפיאה אותי בכל פעם שהיקום אמר בואי תראי לנו איך את זזה ואנחנו נסתכל על המספר ונדרג אותך ונחליט אם השנה את מתאימה לטייפ קאסט של אנסמבל בת-שבע. או לא. לא. לא. לא. לא.

אחרי כמה לאיים פרשתי מעולם המחול בטריקת דלת. רק לא לשוב למקומות הכואבים האלה. רק לא להתמודד עם עוד שיפוט, עוד דחייה, פנימית או חיצונית.

תוך שאני רוקעת ברגליים על כשלונותיי החרוצים בעולם המחול הלא הכי-זוהר כמו שהוא נראה, מצאתי את היוגה, או שהיוגה מצאה אותי. עד היום אני תוהה איך אף מורה לבלט לא הציעה לנסות לנשום. בטח נראתי כמו בלון שהולך להתפוצץ כשניסיתי להחזיק בלאנס על רגל אחת בלי לנשום, מה שבטוח הוא שככה הרגשתי, תמיד על סף התפוצצות.

 בסטודיו בלי מראות ובלי הלחץ לקלוט את התנועות ולהשאר בקצב, בלי לבדר קהל שמוחא כפיים בסוף, אט אט מצאתי את עצמי מתמסרת לתנועות הרכות של היוגה, נדהמת מהתחושה שאופפת אותי בתרגול. תחושה של ציפה במים מלטפים, ההפך מקוצים בתחת.

האנרגיה הבוערת עברה מעין טרנספורמציה. מצאתי את עצמי בתום תרגול הולכת ברחובות תל-אביב ומחייכת בלי סיבה או רוכבת על האופניים תוך שאני שרה בקול כשהדבר האחרון שמעניין אותי הוא מי מסתכל ומה חושבים ואיך כל הפרפורמנס הזה נראה מבחוץ.

היום, אחרי שנים, תרגול היוגה הוא בית ומתנה עצומה שאני חולקת ומעבירה הלאה.

עם השנים וההעמקה, ניצתה בי החוויה הפיזית (בניגוד למחשבה על) שהתנועה כמו השיר שנולד, מתחילה מבפנים ומתגלגלת החוצה. ואם מה שמתחיל מבפנים מתגלגל החוצה, אולי מה שמתחיל בחוץ מתגלגל בחזרה פנימה? כמו האוויר שאני נושמת.

למה או או כשאפשר גם וגם?

תוך התבוננות עדינה בגוף כמו גם בחיים ובהשראת מורותיי ומורי הנפלאותים, אני מבינה שהתנועה מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים, אחת הן. שאיפה נשיפה. התרחבות והתכנסות. הגל מכיל את העלייה והירידה.

אין הפרדה.

עם ידיעה חווייתית פנימית ומגובשת, יכולתי סוף-סוף לגשת החוצה לעולם. יש לחלומות נטייה לחזור. נכנסתי על קצות הבהונות דרך הדלת שנטרקה אז בכעס הנעורים. כשהגעתי לשיעור אימפרוביציה בתנועה, השלתי מעליי את כל שמיותר. הסרתי את המשקפיים שדרכן אני בדרך-כלל "רואה טוב". טוב, או רע, הטבעי שלי זה לראות מטושטש וזה ממש סבבה במצבים מסוימים… בדיוק כמו ברגע ההוא שהראייה החדה אפילו קצת מפריעה לו.

זזתי ונתתי לתנועה לעבור דרכי מבלי לנסות לשלוט על מה שאין לי עליו שליטה במילא.

התנועה עוברת ואני מאפשרת. מבפנים החוצה ובחזרה. מי שרוצה שיסתכל, אולי זה יפה.

 אבל לא זה מה שמניע.

ההנעה היא בעצמה שמניעה וכמובן ההנאה.

הנה היא הילדה שלי שכל-כך התגעגעתי אליה, חיה ונושמת תוך כדי תנועה. פחות קוצים דוקרים ויותר זרם מלטף של מים והפעם יחד עם נשימה ובפחות אמביציה שלוכדת בתוך מאבקים של המיינד.

זה הזמן של הגוף.

בן רגע החלום מתגשם. כל מה שרציתי להיות, אני כבר. גם רקדנית. כולנו כבר.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אהבתם? המשיכו לקרוא:

יוגה כריפוי

יוגה כריפוי

הקיץ הגיע. תחושה של "זרעי קיץ באים בנחיריים" כמו שכתב מאיר אריאל, ויחד איתו כל מיני סיכומים ומסיבות סיום, יציאה לחופשים גדולים וחופשות קטנות. בעוד

להמשך קריאה »
צ'אקרות

צ'אקרות

אני מתרגלת יוגה כבר אחת עשרה שנים ומלמדת חמש שנים מתוכן, אבל רק בשנה האחרונה התחלתי להתוודע לתרגולים הקשורים בצ'אקרות. עד אז בכל פעם ששמעתי

להמשך קריאה »

בואו נשמור על קשר. השאירו פרטים ותקבלו עדכונים על פוסטים וסדנאות חדשות

סגירת תפריט